לרוב, ילדים עם קושי בוויסות רגשי, קושי בדימוי עצמי, קושי בתחושת מסוגלות וקשיים רגשיים נוספים מתאימים יותר לתהליך של אחד-על אחד. מאידך, טיפול קבוצתי נותן מענה בעיקר לקשיים חברתיים: להפסיד בכבוד, לוותר, להתפשר, לפתור בעיות וללמוד נורמות חברתיות אחרות יהיו מוקד התהליך הקבוצתי. קיים גם טיפול של הורה וילד ביחד כשהמוקד בטיפול מסוג זה (דיאדי) הוא הקשר בין ההורה והילד מתוך רצון ללמוד יחד איך ניתן "להחזיר את מערכת היחסים למסלול הנכון" ולקדם שיתוף פעולה מצד כל המעורבים.
לאחרונה אני מרגישה שאני נדרשת שוב ושוב להבהיר כמה נקודות לגבי התהליך אצלי. אני תרפיסטית בהבעה ויצירה ועוסקת בתחום הרגש. וגם.. מתוקף עבודתי מול קהל,
מכירים את המשפטים הבאים? "מי נסיכה של אבא?!" "מה חייימשלי? מה אתה רוצה/צריך?" "איזה ילד חכם/יפה/מוכשר אתה" יש את המבוגרים (הורים, גננות, מורים) האלו שמחמיאים
הורים רבים מגיעים אליי עם המון שאלות מהסוג הזה. האמת היא, שהשפע עצום, הקושי גדול והבחירה קשה. איך בוחרים טיפול רגשי לילד? מה הטיפול המתאים
אני מטפלת כבר שנים רבות. אצל חלק ממטופליי אני רואה שיפור כמעט מיידי- רק מעצם הכניסה לתהליך טיפולי קבוע, המשכי ומייטיב. אצל אחרים לוקח יותר
ילד לא מפסיק לנשוך! נתחיל מזה שנשיכות הן תופעה התפתחותית שמבטאת תוקפנות "טבעית" בקרב פעוטות בני 1-3. רוב הילדים בגילאי 1-3 מפגינים תוקפנות פיזית כדרך
הורים שהגיעו אליי בשבוע שעבר סיפרו לי שבבית שלהם "הכל זורם", "הכל בכיף", אין כללים, אין שעת שינה או שעת קימה. אין גם שעות שבהן