ילד לא מפסיק לנשוך! נתחיל מזה שנשיכות הן תופעה התפתחותית שמבטאת תוקפנות "טבעית" בקרב פעוטות בני 1-3. רוב הילדים בגילאי 1-3 מפגינים תוקפנות פיזית כדרך לתקשר (הרצון בצעצוע, הרצון תשומת לב וכו'). לא תמיד יש כוונה לפגוע. התנהלות זו פוחתת ככל שהילד גדל ולומד להשתמש במילים כדרך להביע כוונה תקשורתית.
הורים שהגיעו אליי בשבוע שעבר סיפרו לי שבבית שלהם "הכל זורם", "הכל בכיף", אין כללים, אין שעת שינה או שעת קימה. אין גם שעות שבהן אוכלים ליד השולחן אלא כל אחד אוכל מתי שבא לו ואיפה שבא לו. גם אין צורך בהתעקשות על שיעורי בית, עשיית מטלות או עזרה לאחים/להורים.
ילדים אוהבים אמפתיה. ילדים פורחים מאמפתיה. ילדים לומדים מאמפתיה איך להיות אמפתיים בעצמם. בואו נדבר על זה רגע. מה זו אמפתיה? היכולת לקלוט ולהבין מצב רגשי של מישהו אחר. איך מפתחים את זה אצל ילדים? מגלים אמפתיה כלפיהם. ואיך עושים את זה? שואלים אותם שאלות אמיתיות, מתעניינות ופתוחות: נפלת? איך
מה יש בתיק של מטפלת במשחק? שנים שהמשפחה והחברים הקרובים צוחקים עליי שיש לי תיק של מרי פופינס. מה לא היה לי בפנים?! ארנק, פלפון, מגבונים, טישיו, פודרה+סומק+שפתון, עטים, אטבים וגומיות פשוטות (כי מי יודע מתי אתקע בלי אטבי נייר?), קרם ידיים, מפתחות ועוד ועוד. מאחורי כל פריט היה את
לאחרונה קראתי מאמר מרתק באתר "מהות החיים" (קישור בסוף הפוסט). המאמר מתאר איך פיקסאר, יצרנית סרטי האנימציה הגדולה, יצרה מסמך ובו ריכזה 22 כללים לכתיבת סיפור טוב. בהלימה לביבליותרפיה, המאמר ציין שאמנם הרבה דברים שקורים בחיים שלנו הם מחוץ לגבול שליטתנו. אבל בסופו של יום, אנחנו אלו המספרים לעצמנו את הסיפור
מעשיות כמו שלגייה, כיפה אדומה, סינדרלה, עמי ותמי ועוד, מהדהדות לרבדים נפשיים עמוקים ביותר, המשותפים לאנושות כולה. גם אם איננו מודעים למשמעותם העמוקה, משהו בתוכנו מזהה בהן נושאים הנוגעים לנו. בשונה מהחלומות 'המדברים' אלינו באמצעות תמונות, המעשיות 'מדברות' במילים. אך לשניהם אב קדמון משותף: הרבדים הנפשיים שפעלו בנו– עוד לפני
לרוב, ילדים עם קושי בוויסות רגשי, קושי בדימוי עצמי, קושי בתחושת מסוגלות וקשיים רגשיים נוספים מתאימים יותר לתהליך של אחד-על אחד. מאידך, טיפול קבוצתי נותן מענה בעיקר לקשיים חברתיים: להפסיד בכבוד, לוותר, להתפשר, לפתור בעיות וללמוד נורמות חברתיות אחרות יהיו מוקד התהליך הקבוצתי. קיים גם טיפול של הורה וילד ביחד כשהמוקד בטיפול מסוג זה (דיאדי) הוא הקשר בין ההורה והילד מתוך רצון ללמוד יחד איך ניתן "להחזיר את מערכת היחסים למסלול הנכון" ולקדם שיתוף פעולה מצד כל המעורבים.
ילד לא מפסיק לנשוך! נתחיל מזה שנשיכות הן תופעה התפתחותית שמבטאת תוקפנות "טבעית" בקרב פעוטות בני 1-3. רוב הילדים בגילאי 1-3 מפגינים תוקפנות פיזית כדרך
הורים שהגיעו אליי בשבוע שעבר סיפרו לי שבבית שלהם "הכל זורם", "הכל בכיף", אין כללים, אין שעת שינה או שעת קימה. אין גם שעות שבהן
ילדים אוהבים אמפתיה. ילדים פורחים מאמפתיה. ילדים לומדים מאמפתיה איך להיות אמפתיים בעצמם. בואו נדבר על זה רגע. מה זו אמפתיה? היכולת לקלוט ולהבין מצב
מה יש בתיק של מטפלת במשחק? שנים שהמשפחה והחברים הקרובים צוחקים עליי שיש לי תיק של מרי פופינס. מה לא היה לי בפנים?! ארנק, פלפון,
לאחרונה קראתי מאמר מרתק באתר "מהות החיים" (קישור בסוף הפוסט). המאמר מתאר איך פיקסאר, יצרנית סרטי האנימציה הגדולה, יצרה מסמך ובו ריכזה 22 כללים לכתיבת סיפור
מעשיות כמו שלגייה, כיפה אדומה, סינדרלה, עמי ותמי ועוד, מהדהדות לרבדים נפשיים עמוקים ביותר, המשותפים לאנושות כולה. גם אם איננו מודעים למשמעותם העמוקה, משהו בתוכנו