קטגוריה: ביבליותרפיה

אני מטפלת כבר שנים רבות.

אצל חלק ממטופליי אני רואה שיפור כמעט מיידי- רק מעצם הכניסה לתהליך טיפולי קבוע, המשכי ומייטיב.

אצל אחרים לוקח יותר זמן, ההצלחות קטנות יותר. ולפעמים גם לא מצליח לנו.

גם עם הסטודנטים לטיפול שאני מדריכה -אנו חווים הצלחות:).

למרות ההצלחות, קרה לא פעם (וגם לא פעמיים) שטעיתי.

כמטפלת, חשוב לי להדגיש שאין (כמעט) תחום שבו לא טועים. זה לא אומר שאנחנו מטפלים פחות טובים. ההפך, זה מעיד שיש לנו עקומת למידה ושאנחנו פתוחים לשיפור תמידי.

ששת הטעויות הכי משמעותיות שלי מתחילת הדרך ועד היום:

1.התרכזתי יותר מדי בעצות קונקרטיות: "עשה כך ולא כך..",  "יש לי פעילות מצוינת ל..", "הנה ספר שמדבר על…"- זאת, במקום לשהות איתם במקום שבו הם נמצאים.

למדתי להישאר עם השאלה, לעבד אותה מעט. מה זה אומר? לנסות להבין מה הם רכיבי השאלה? איפה הגורם הרגשי? מה ההיסטוריה הפרטית שעומדת מאחורי השאלה ובעיקר- מה היו רוצים לשמוע כתשובה ולמה.

חשוב לומר, אני לא נמנעת לחלוטין היום מעצות קונקרטיות. יש להן ערך בפני עצמן והן יכולות להשקיט חרדה ולפנות את המטופל/מודרך/הורה לדון בדברים שמעבר להן. אבל אני משתדלת לעשות זאת אחרי שדנו במקומות הרגשיים מהם נובעת השאלה ושאליהם היא גם פונה.

2. לא הצפתי את מה שקורה בחדר. לרוב האינטרקציות בחדר הטיפולים יש רובד סמוי מן העין. בין אם מדובר בהעברה, העברה נגדית, מסרים לא-מילוליים או איזו אנרגיה שמועברת בין הנוכחים.

בהדרכת הורים שעשיתי לפני מספר שנים הגיעו זוג הורים לילד בן חמש בו טיפלתי באופן פרטי מזה חודש. שניהם היו נאים, מלאי הומור וכריזמה. במפגשים הטיפוליים, ילדם הציג התנהגויות מעליבות (כלפיי). הוא נהג "לבטל" אותי באמירות שונות, לצעוק ולקלל כמעט לאורך כל הפגישה. במהלך השיחה, שיתפתי את ההורים באופן בו בנם מתייחס אליי, וכמעט מיד החל וויכוח לוהט בינהם במהלכו חזיתי באותה התנהלות של האב כלפי האם. התוקפנות של האב היתה כה מביכה עבורי, שמיהרתי לשנות נושא ולדבר על הטיפול של בנם. הפכתי אותם למאזינים ואילו אני, נשאתי מונולוג ארוך עד סוף ההדרכה.

בדיעבד, הייתי צריכה להציף את מה שקורה ולחבר את שני האירועים כדרך לקדם את הטיפול ואת ההדרכה. הטיפול הפרטני בסוף נפסק מבלי שהרגשתי שהצלחנו להתקדם הרבה.

3. סיפקתי עצות בטלפון או באימייל. כשמדובר במודרך חדש או בהורה שמתעניין בטיפול, אני נוהגת לעשות שיחה מקדימה בטלפון כדי להבין אם אני אכן יכולה לעזור או לא. בעבר, קרה שהשיחה גלשה לטיפול טלפוני כשהצד השני ביקש עוד ועוד עצות או הכוונה. היום אני מגבילה את עצמי בזמן, בעיקר מתוך מחשבה שכל טיפול רציני ויסודי צריך לקרות פנים מול פנים, בצורה מסודרת, שמכבדת את האדם שמולי, את הקושי שלו ואת עצמי.

4. לא לגבות תשלום בסוף טיפול. מניסיון אישי, כשמסכמים על תשלום חודשי, תשלום שוטף פלוס שלושים או תשלום של פעם בשבועיים- זה איכשהו נגרר, גורם לבלבול רב ושיחות רבות (מדי) ביני ובין המודרך/ההורה מתבזבזות על "האם שילמתי עבור הפגישה ההיא או לא?". עדיף לשלם בסיום כל טיפול.

5. לא קבעתי הפסקות בין טיפולים. כיום טיפול אורך 45 דקות.  כך שברבע שעה בין טיפולים יש לי זמן לסכם בכמה מילים את הטיפול. גיליתי שאותה רבע שעה כל כך חשובה! לא רק כדי לסכם את הטיפול אלא גם כדי "לנקות את הראש" בין הטיפולים ולהגיע רעננה למטופל הבא.

6. הסכמתי לקבל לטיפול/להדרכה מטופל או מודרך שידעתי שאין בנינו התאמה או לחילופין, שלא אוכל לעזור לו. אם אני מרגישה שאיני יכולה לסייע, אני מציינת זאת ומסרבת לקחת את הטיפול. לרב אפנה למטפלת אחרת. זהו הדין גם לגבי מודרך. הקשר הבינאישי הוא הבסיס לשני סוגי המפגשים-הדרכה וטיפול- ובלעדיו, חבל לבזבז משאבים יקרים וליצור תחושה של החמצה ותסכול בקרב שני הצדדים.

בקיצור?! לא לפחדלטעות. מטעויות לומדים:).

מה יש בתיק של מטפלת במשחק?

שנים שהמשפחה והחברים הקרובים צוחקים עליי שיש לי תיק של מרי פופינס. מה לא היה לי בפנים?! ארנק, פלפון, מגבונים, טישיו, פודרה+סומק+שפתון, עטים, אטבים וגומיות פשוטות (כי מי יודע מתי אתקע בלי אטבי נייר?), קרם ידיים, מפתחות ועוד ועוד. מאחורי כל פריט היה את הרציונאל שלו (שלרוב הסתכם ב: מה אם אני אתקע באמצע שומקום ואזדקק בדיוק לחפץ הזה?!).

כשהתחלתי לטפל במשחק, גיליתי שגם כאן, קיים הצורך "לבנות" תיק שיאפשר (כמעט) כל פעילות אפשרית שהמטופל ירצה. בהיותי "המטפלת הנודדת" שבשבוע אחד מבלה בארבע מסגרות (לפחות), ובגלל שלרוב אני מטפלים במגוון גילאים (החל מילדי גן וילדי יסודי וכלה במתבגרים בתיכון), הצורך לארגן תיק שיכיל (כמעט) הכל- הפך לאתגר רציני.

אז אמנם, להבדיל מרי פופינס, בתיק המשחקים שלי לא תמצאו מנורה, מראה או עציץ. מה כן תמצאו?

שמחה ששאלתם:)

לרוב, מומלץ לחלק את המשחקים/צעצועים לפי שלוש קטגוריות ולדאוג שבכל קטגוריה תהיינה כמה אופציות:

צעצועים שמדמים מציאות (דוגמת בובות משפחה, חיות, מכוניות וכו)

צעצועים שמאפשרים ביטוי רגשי ושחרור כעסים (דוגמת  פלסטלינה שאפשר למעוך, כדורים שאפשר לזרוק, ניירות שאפשר לקרוע וכו')

צעצועים שמאפשרים ביטוי יצירתי (טושים, צבעים וכו')

המומלצים שלי:

קוביות משחק

גולות

בובות שונות – משפחה, חיות, חיילי צעצוע, בובות יד או אצבע, בובות גיבורי-על, נסיכות. כדאי לדאוג שיש בובות "נחמדות" (חיות, דרדסים, רובוטים, אנשים) ויש בובות שיכולות להיות "רעות" (דינוזאורים, תנינים, מפלצות, שודדי ים וכו')

מכוניות קטנות

בובת תינוק

פלסטלינה וסכום מפלסטיק לחיתוך, חירור והשטחת החומר.

כמה חתיכות מרובעות של בדי לבד (אני אוהבת בצבעי חום, כחול וירוק כדי לדמות דשא, אדמה וים)

קלפי משחק

קלמר גדול ובו טושים, צבעים, מספריים קטנות, דבק פלסטי ודבק סלוטייפ, אטבי נייר, נצנצים, מדביקות, שדכן וסיכות מסתובבות.

דפים ריקים בצבעים שונים (2-3 מכל צבע מספיק בהחלט)

קוביות סיפור

ערכת תה (כוסות, צלוחיות, קומקום, סכו"ם ומאכלים מפלסטיק)

גרסא פשוטה של סולמות וחבלים (מחנויות סטוק)

כדורים בינוניים וקטנים

ערכת רופא (מסיכת פנים שקניתי בשקל בחנות לצרכי בניין, מזרק, סטטוסקופ צעצוע, פלסטרים אמיתיים, צמר גפן)

את מרבית המשחקים אני מזמינה מאתרים סיניים זולים. את חלקם אני מוצאת בחנויות הסטוק למינהן או בחנויות של "הכל בדולר".

ומה לכם.ן יש בתיק?

לאחרונה קראתי מאמר מרתק באתר "מהות החיים" (קישור בסוף הפוסט). המאמר מתאר איך פיקסאר, יצרנית סרטי האנימציה הגדולה, יצרה מסמך ובו ריכזה 22 כללים לכתיבת סיפור טוב.

בהלימה לביבליותרפיה, המאמר ציין שאמנם הרבה דברים שקורים בחיים שלנו הם מחוץ לגבול שליטתנו. אבל בסופו של יום, אנחנו אלו המספרים לעצמנו את הסיפור על אודות מה שקרה.

לשמחתנו – או שלא – אנחנו גם קהל הצופים של אותו סיפור. אז האם הכללים ליצירת סיפור טוב יכולים לשרת אותנו גם בסיפור של חיינו? איך נוכל להפוך לדמות אהובה בעינינו, איך נוכל לפשט ולתבל את הסיפור שלנו ומהו טריק הכתיבה שיכול להפוך את חיינו למלאי משמעות?

הנה 10 כללים (מתוך 22) שלקחתי לתשומת לבי האישית:

הקהל מעריץ דמות שמשתדלת עבור משהו גדול יותר מאשר צרכיה שלה. בקיצור, בואו נלמד להיות נדיבים לאחרים. זה יעזור לנו לאהוב את עצמינו יותר.

מה שמעניין את קהל הצופים עשוי להיות מאוד שונה ממה שכיף לכם לכתוב. והראשון הוא שרלוונטי יותר. או במילים אחרות, לשחרר שליטה. לפעמים טוב יותר לזרום עם מה שאחרים רוצים- זה ההבדל בין להיות תמיד הדמות הראשית (גם כשאף אחד לא צופה) או להיות בקהל הצופים ולתת למישהו אחר להוביל.

מבנה של סיפור: היה היה ____ בכל יום ____ עד שיום אחד ____ מה שהוביל ל ____ ולכן ____ עד שלבסוף סיבה ותוצאה. כל דבר שקורה לנו בחיים מוביל למשהו אחר. אז אם לפעמים הגענו הלכנו לאיבוד, הגענו למקום אחר ממה שתכננו או אפילו נתקלנו במבוי סתום- אנחנו אופטימיים! וודאי יש סיבה מדוע הגעתנו לשם ואולי יש שם גם משהו בשבילנו.

פשטו. מקדו. ערבבו דמויות והסירו מעקפים מיותרים. זה עשוי להרגיש כאילו אתם מאבדים דברים חשובים אבל זה ישחרר אתכם לחופשי. בעצם, פיקסאר אומרים לנו- תפשטו את החיים, השילו את כל אותן מערכות היחסים המכבידות על חיינכם, את הזיכרונות המעכבים אתכם והאמונות המחזיקות אתכם מאחור. זו הדרך לחופש אמיתי.

שאלו את עצמכם – במה הדמות שלכם טובה? מה נוח לה? לאחר מכן, עמתו אותה עם ההופכי לה. אתגרו אותה ובחרו כיצד היא תגיב. כלומר, לא לפחד מכאבי גדילה: אנחנו מרגישים תקועים במקום ומשועממים מעצמנו אז אנחנו רוצים לפתוח דף חדש. אנחנו עושים זאת ומוצאים את עצמנו משותקים מהפחד, מתוסכלים מהיותנו חדשים ולא יודעים, לא מנוסים וחסרי ביטחון. נסו לחשוב איך הייתם רוצים שהדמות הראשית של הסיפור שלכם תבחר להתמודד עם הפחדים שלה.

אם נתקעתם בסיפור, ערכו רשימה של כל מה שלא יקרה הלאה בסיפור מבחינתכם. לרוב, בזמן שתשקדו על רשימה זו, יצוץ הרעיון הנכון. לפעמים ההבנה של של מה אנחנו לא רוצים בחיים, מקדמת אותנו מאד לקראת מה שכן.

פרקו לגורמים סיפורים שאתם אוהבים. מה שאתם אוהבים בהם הוא חלק בכם, וזיהוי שלו יעזור לכם להשתמש בו. מה שנכון לגבי סיפורים, כבר ראינו, נכון גם לגבי עצמנו והאנשים בחיינו. נסו לחשוב על החברה האופטימית שיודעת למצוא את חצי הכוס המלאה או על ההוא בעבודה שתמיד מוציא את הטוב מכל דבר- איפה האיכויות שלהם פוגשות אתכם והאם אפשר לתת לאלו קצת יותר מקום?

להעלות דבר מה על הכתב יאפשר לנו להתבונן בו ולערוך אותו. להסתובב עימו בראש ישמר אותו כעובדה מוגמרת וימנע מאיתנו לחלוק אותו עם אחרים. חלקו עם הקרובים לכם מה קשה לכם, מה עצוב לכם, מה הייתם רוצים שישתנה. אל תשמרו בבטן. זה לא בריא.

תנו לדמויות שלכם דעות. דמות קלה ופסיבית מאוד לא מעניינת עבור הקהל. אנחנו נוטים לחשוב שככל שיהיה לאנשים קל להסתדר איתנו ככה הם יאהבו אותנו. אבל האמת היא שכדי לשמוע את כל מה שהם כבר יודעים-אנשים לא באמת צריכים חברים. אבל אם נחדש את השיח ונביא נקודת מבט מרעננת, סביר שנהפוך מוערכים ומעניינים עבור חברינו.

אף עבודה לא הייתה לחינם. אם זה לא שמיש כרגע, עזבו את זה. זה עוד יחזור אליכם ויהפוך שמיש בשלב אחר. אנחנו אף פעם לא יודעים מתי כלי שרכשנו יבוא לידי ביטוי. תואר שעשינו, קורס שלקחנו, ספר שקראנו. כל עבודה שעשינו תרחיב ותצבע את הדמות שלנו בעוד גוונים ותעשיר את האדם שאנחנו, לאן שלא נלך ובמה שלא נתעסק. זה המשפט הזה שמישהו שולף מתחום אחר לחלוטין, במהלך שיחה, שמבהיר את העניין ושובה את ליבנו.

למה אתם התחברתם:)?

לכתבה המקורית: https://www.eol.co.il/articles/1100?utm_source=Newsletter&utm_content=pixar&utm_campaign=19.7.18

מעשיות כמו שלגייה, כיפה אדומה, סינדרלה, עמי ותמי ועוד, מהדהדות לרבדים נפשיים עמוקים ביותר, המשותפים לאנושות כולה. גם אם איננו מודעים למשמעותם העמוקה, משהו בתוכנו מזהה בהן נושאים הנוגעים לנו. 

בשונה מהחלומות 'המדברים' אלינו באמצעות תמונות, המעשיות 'מדברות' במילים. אך לשניהם אב קדמון משותף: הרבדים הנפשיים שפעלו בנו– עוד לפני רכישת השפה.

ההיכרות עם סיפורים אלה היא חלק מחיינו אבל רק לעתים רחוקות יוצא לנו לתהות למה הן כה מוכרות ומה בעצם יש להן לספר לנו על עצמינו?

המעשיות המוכרות והפופולריות 'מסתירות' בתוכן מצבים "מהחיים" לכן הן 'מדברות' אלינו, למרות שאיננו יודעים מדוע: הן מהדהדות להתנסויות וחוויות הרשומות בנו מהילדות המוקדמת.

המעשיות עושות זאת דרך חפצים יומיומיים (נעל, דלעת, תפוח, שער, כישור ומחט וכו') כדי לתאר מצבים נפשיים.
בשפה שלהן, 'הבית' הוא במקרים רבים המקום המודע, המוכר והבטוח בנפש – שממנו יוצאים ואליו חוזרים.

'היער' מייצג אזורים נפשיים פחות מוכרים ומודעים.

באופן דומה, ה'מכשפה' היא סמל לצרות עין ולרוע אך גם לעצמאות ולכוח ואילו הפיה היא הדמות המגוננת, הטובה והמאפשרת.

גם לתהליכים יש מקום במעשיות: סיפורי עם, אגדות ומיתוסים מלמדים אותנו שנולדנו כדי להשתנות. מטאמורפוזה- שפירושו להשתנות מגוף אחד לאחר- הינו תהליך המתרחש בסיפורים בהלימה לרמת תודעה בה אנו אוחזים בתקופה מסוימת בחיינו וכתהליך, הרי שהוא דו כיווני, קרי, מטאמורפוזה יכולה לנוע למעלה כמו גם כלפי מטה- לרמה של אשת מלך או לרמה של ברווז לבן.
למעשה, לסיפורי סבתא אלה ערך עצום בחיים הנפשיים– משום שבאמצעותם אנחנו מקבלים אישור לדברים שהם חווים בתוכינו ולא יודעים להגיד עליהם כלום.

אז… מה המעשhיה האהובה עליכם?:)