מה קורה כשהמטפל טועה?

אני מטפלת כבר שנים רבות.

אצל חלק ממטופליי אני רואה שיפור כמעט מיידי- רק מעצם הכניסה לתהליך טיפולי קבוע, המשכי ומייטיב.

אצל אחרים לוקח יותר זמן, ההצלחות קטנות יותר. ולפעמים גם לא מצליח לנו.

גם עם הסטודנטים לטיפול שאני מדריכה -אנו חווים הצלחות:).

למרות ההצלחות, קרה לא פעם (וגם לא פעמיים) שטעיתי.

כמטפלת, חשוב לי להדגיש שאין (כמעט) תחום שבו לא טועים. זה לא אומר שאנחנו מטפלים פחות טובים. ההפך, זה מעיד שיש לנו עקומת למידה ושאנחנו פתוחים לשיפור תמידי.

ששת הטעויות הכי משמעותיות שלי מתחילת הדרך ועד היום:

1.התרכזתי יותר מדי בעצות קונקרטיות: "עשה כך ולא כך..",  "יש לי פעילות מצוינת ל..", "הנה ספר שמדבר על…"- זאת, במקום לשהות איתם במקום שבו הם נמצאים.

למדתי להישאר עם השאלה, לעבד אותה מעט. מה זה אומר? לנסות להבין מה הם רכיבי השאלה? איפה הגורם הרגשי? מה ההיסטוריה הפרטית שעומדת מאחורי השאלה ובעיקר- מה היו רוצים לשמוע כתשובה ולמה.

חשוב לומר, אני לא נמנעת לחלוטין היום מעצות קונקרטיות. יש להן ערך בפני עצמן והן יכולות להשקיט חרדה ולפנות את המטופל/מודרך/הורה לדון בדברים שמעבר להן. אבל אני משתדלת לעשות זאת אחרי שדנו במקומות הרגשיים מהם נובעת השאלה ושאליהם היא גם פונה.

2. לא הצפתי את מה שקורה בחדר. לרוב האינטרקציות בחדר הטיפולים יש רובד סמוי מן העין. בין אם מדובר בהעברה, העברה נגדית, מסרים לא-מילוליים או איזו אנרגיה שמועברת בין הנוכחים.

בהדרכת הורים שעשיתי לפני מספר שנים הגיעו זוג הורים לילד בן חמש בו טיפלתי באופן פרטי מזה חודש. שניהם היו נאים, מלאי הומור וכריזמה. במפגשים הטיפוליים, ילדם הציג התנהגויות מעליבות (כלפיי). הוא נהג "לבטל" אותי באמירות שונות, לצעוק ולקלל כמעט לאורך כל הפגישה. במהלך השיחה, שיתפתי את ההורים באופן בו בנם מתייחס אליי, וכמעט מיד החל וויכוח לוהט בינהם במהלכו חזיתי באותה התנהלות של האב כלפי האם. התוקפנות של האב היתה כה מביכה עבורי, שמיהרתי לשנות נושא ולדבר על הטיפול של בנם. הפכתי אותם למאזינים ואילו אני, נשאתי מונולוג ארוך עד סוף ההדרכה.

בדיעבד, הייתי צריכה להציף את מה שקורה ולחבר את שני האירועים כדרך לקדם את הטיפול ואת ההדרכה. הטיפול הפרטני בסוף נפסק מבלי שהרגשתי שהצלחנו להתקדם הרבה.

3. סיפקתי עצות בטלפון או באימייל. כשמדובר במודרך חדש או בהורה שמתעניין בטיפול, אני נוהגת לעשות שיחה מקדימה בטלפון כדי להבין אם אני אכן יכולה לעזור או לא. בעבר, קרה שהשיחה גלשה לטיפול טלפוני כשהצד השני ביקש עוד ועוד עצות או הכוונה. היום אני מגבילה את עצמי בזמן, בעיקר מתוך מחשבה שכל טיפול רציני ויסודי צריך לקרות פנים מול פנים, בצורה מסודרת, שמכבדת את האדם שמולי, את הקושי שלו ואת עצמי.

4. לא לגבות תשלום בסוף טיפול. מניסיון אישי, כשמסכמים על תשלום חודשי, תשלום שוטף פלוס שלושים או תשלום של פעם בשבועיים- זה איכשהו נגרר, גורם לבלבול רב ושיחות רבות (מדי) ביני ובין המודרך/ההורה מתבזבזות על "האם שילמתי עבור הפגישה ההיא או לא?". עדיף לשלם בסיום כל טיפול.

5. לא קבעתי הפסקות בין טיפולים. כיום טיפול אורך 45 דקות.  כך שברבע שעה בין טיפולים יש לי זמן לסכם בכמה מילים את הטיפול. גיליתי שאותה רבע שעה כל כך חשובה! לא רק כדי לסכם את הטיפול אלא גם כדי "לנקות את הראש" בין הטיפולים ולהגיע רעננה למטופל הבא.

6. הסכמתי לקבל לטיפול/להדרכה מטופל או מודרך שידעתי שאין בנינו התאמה או לחילופין, שלא אוכל לעזור לו. אם אני מרגישה שאיני יכולה לסייע, אני מציינת זאת ומסרבת לקחת את הטיפול. לרב אפנה למטפלת אחרת. זהו הדין גם לגבי מודרך. הקשר הבינאישי הוא הבסיס לשני סוגי המפגשים-הדרכה וטיפול- ובלעדיו, חבל לבזבז משאבים יקרים וליצור תחושה של החמצה ותסכול בקרב שני הצדדים.

בקיצור?! לא לפחדלטעות. מטעויות לומדים:).

ילד לא מפסיק לנשוך!

נתחיל מזה שנשיכות הן תופעה התפתחותית שמבטאת תוקפנות "טבעית" בקרב פעוטות בני 1-3.

רוב הילדים בגילאי 1-3 מפגינים תוקפנות פיזית כדרך לתקשר (הרצון בצעצוע, הרצון תשומת לב וכו'). לא תמיד יש כוונה לפגוע. התנהלות זו פוחתת ככל שהילד גדל ולומד להשתמש במילים כדרך להביע כוונה תקשורתית.

יתרה מזו הם לומדים לדחות סיפוקים מעט יותר ומסוגלים לעמוד בסבלנות ולחכות לתורם במגלשה מבלי להרביץ לילד שלפניהם ולעקוף אותו.

תפקיד ההורים והמחנכים הוא לתווך דפוסי תקשורת יעילים, נורמטיביים ורצויים. לכן, למרות שנשיכות יכולות להיתפש כ"טבעיות", אין להתעלם מהן או לעודד אותן. 

מה מביא פעוטות לנשוך? 

חשוב להיות ערים לקיומם של גורמים שעשויים להגדיל את "פוטנציאל" הנשיכות, ולזהות את ה"טריגרים" של הנשיכות.

  • האם הילד נושך כי יש לו קשיי שפה?
  • האם יש קושי אחר שמונע ממנו לבטא בבהירות את צרכיו ורגשותיו?
  • האם הילד חשוף לעודף גירויים בסביבה? רעש, בלאגן, כמות גדולה של ילדים ואפילו אור מסנוור מנמצאו כמגבירים את סף הרגישות ומנמיכים את סף התסכול.
  • האם קיים מצב של עייפות יתר כשהילד מגיע למסגרת?
  • האם הילד חווה תקופה רגשית מורכבת ומציפה?
  • האם עדיין צמחות לילד שיניים והוא זקוק לגרייה אוראלית?
  • והאם הילד מקבל חיזוקים עקיפים ולא מודעים מהסביבה הקרובה בעקבות נשיכותיו (למשל תשומת לב של המבוגרים)?
  • מה עושים שנשיכות אינן נוצרות מצורך בגרייה ?

עורכים תצפית ומנסים להבין מתי ובאיזה הקשר מתרחשות הנשיכות בגן ובבית.

מגייסים את כל הצוות בגן ואת כל בני המשפחה (כולל סבא וסבתא) ומכינים תכנית התערבות שתיושם בעקביות ובשיטתיות.

מגיבים בתקיפות ובקביעות לניסיונות הנשיכה ומנגד מתגמלים כשהילד נמנע מנשיכה (אם למשל עברה חצי שעה שבה לא נשך).

מנסים לתפוס את הילד רגע לפני הנשיכה. אם מזהים "מצב פוטנציאלי לנשיכה" מנסים להסיט אותו  מהמצב, להציע לו לעסוק במשהו אחר .

אמפתיה בגירסא מותאמת

ילדים אוהבים אמפתיה.

ילדים פורחים מאמפתיה.

ילדים לומדים מאמפתיה איך להיות אמפתיים בעצמם.

בואו נדבר על זה רגע.
מה זו אמפתיה? היכולת לקלוט ולהבין מצב רגשי של מישהו אחר.

איך מפתחים את זה אצל ילדים? מגלים אמפתיה כלפיהם.

ואיך עושים את זה? שואלים אותם שאלות אמיתיות, מתעניינות ופתוחות:

נפלת? איך זה קרה? איפה קיבלת מכה? בברך או קצת מעליה? זה כאב או שרף? אז רגע, זה קרה בגן או בצהרון? ומי היה שם? מי עזר לך?

ילדים לומדים לשאול שאלות כדרך לבטא התעניינות באחר, להבין אותו ולנחם אותו.

ותשתדלו לא להגיד "לא נורא" או "אין דבר". כי עבורם-זה נורא. אז תהיו אמפתיים לקושי שלהם, שולי ככל שיראה לכם באותו הרגע. כי זה יהפוך אותם לחברים יותר טובים, יותר אמפתיים.

הוא לא רק ביישן"- חרדה חברתית בילדים: איך ניתן לטפל בה?

האם ילדכם ביישן באופן קיצוני?  האם ילדכם חושש מלדבר בפומבי? האם ילדכם נוטה להסמיק, להזיע או לרעוד בכל פעם שפונים אליו?  האם ילדכם מקבל כאבי בטן איומים לפי כל מפגש כיתתי/טיול שנתי/אירוע משפחתי?  האם קשה לילדכם לדבר עם בני גילו בכיתה/ בגינה/ באירועים משפחתיים?

ייתכן ויש לילדכם חרדה חברתית.

הפרעת חרדה חברתית מאופיינת בחשש מפני האפשרות להיות מובך בפומבי. לעיתים קרובות הילד יסמיק, יגמגם, יבכה או ימנע לחלוטין מדיבור/יצירת קשר עין. רוב המצבים מעוררי החרדה הם בבית הספר או בגן הילדים כשילדים ומתבגרים בעלי ההפרעה מדווחים כי אחת הסיטואציות המאיימות ביותר בעבורם היא הצורך לשוחח עם בני גילם.

דוגמאות אחרות הן החשש לקרוא בקול בכיתה, לכתוב על הלוח, להשתתף במשחק ספורט וכדומה. חרדה יכולה להופיע כבר בגיל הגן והחשש שיושב בבסיסה הוא שמא הילד יתנהג בצורה שתוביל ללעג כלפיו, או שמא יתגלו סימני החרדה שלו ויגררו לעג והשפלה.

במקרה של חרדה חברתית, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נמצא יעיל ביותר. המוקד בטיפול זה הוא על כאן ועכשיו, כלומר על דפוסי חשיבה עכשוויים, התנהגויות נוכחיות, הבניה קוגניטיבית, חשיפה הדרגתית לסיטואציות מאיימות והקניית מיומנויות חברתיות.

על דבר אחד מסכימים כל המומחים בתחום- לא מומלץ לחכות שזה יחלוף עם הגיל. חשוב להבין שחרדה חברתית שאינה מטופלת, עלולה להחמיר עם השנים ולפגוע באופן משמעותי בתפקוד של הילד/מתבגר.

אז זיהיתם את אחד או יותר מהסימנים שצוינו אצל הילד שלכם. עכשיו אתם יודעים שקוראים לזה חרדה חברתית ואתם מאד רוצים לדעת איך אפשר לעזור.

מה אפשר לעשות?

לעודד את הילד לספר לכם, במילים שלו, מה קורה לו כשהוא נדרש לעמוד בפני הכיתה, לפנות למישהו ברחוב, לדבר עם חבר/ה מהגן. להשתדל להגיב באמפתיה, סבלנות והבנה.

מה לא לעשות

לא ללחוץ. אם הילד אינו יודע בעצמו או אינו מסוגל להמליל את תחושותיו-הפעלת לחץ רק תחמיר את המצב.

אל תיזמו הזדמנויות בהן הילד צריך לגשת למורה ולשאול שאלה או לפנות למוכר בחנות ולבקש דבר מה. מרבית הסיכויים שעצם המחשבה תטיל עליו אימה והוא יסגר עוד יותר.

לא להגיב להימנעות/ בכי/ התנגדות בהאשמות, כעס או קוצר רוח. הילד לא בוחר להיות "קשה". זו בעיה אובייקטיבית שניתן לטפל בה- היו אופטימייםJ.

 מתי כדאי לפנות לטיפול רגשי?

כשהבנה ואמפתיה לא מסייעים לילדכם ליזום אינטראקציה בין-אישית.

כשלא משנה כמה פעמים שוחחתם איתו בהבנה וסבלנות אין קץ, הוא עדיין לא פונה לשכנה/ לחבר/ למוכר הגלידה בחנות.

אם התסמינים של הילד קיבלו ממד פיזי מטריד (כאבים שונים, הקאות, חום וכו).

אם הילד סובל מבדידות חברתית

אם נוצרה הכללה מסוימת. כלומר, אם בעבר ילדכם סירב לדבר רק עם זרים, כעת הוא גם מסרב לדבר עם קרובי משפחה רחוקים אותם הוא מכיר ולפעמים אפילו עם סבא/סבתא.

איך מתנהל טיפול בחרדה חברתית?

  • הטיפול בחרדה חברתית מתחיל תמיד עם שיחה בין המטפל להורים. הניסיון להעריך נכונה את המצב של הילד, הקשיים, הניסיונות שכבר נעשו וההיסטוריה הרגשית והתפתחותית של הילד הן הבסיס לטיפול כולו.
  • בהמשך יוחלט על תדירות המפגשים (פעם או פעמיים בשבוע), תדירות הדרכת ההורים (שהיא חיונית לתהליך), וקביעת מערך תמיכה של המשפחה הקרובה לילד המטופל.
  • במפגשים עצמם, הילד לומד לזהות את אמונות הליבה שמעכבות אותו ויוצרות את החרדה. דרך סיפור, משחק ויצירה מעבדים את החרדה ונותנים לה שם ותוקף.
  • מנסים לקשור תופעות גופניות לכל רגש שעולה בהתקף חרדה ואילו תגובות היינו רוצים לעצמינו-כדרך לסמן עבור הילד את היעד אליו אנו שואפים להגיע.
  • לבסוף לומדים טכניקות הירגעות, מיומנויות רגשיות וחברתיות שמסייעות בהתמודדות והתנסויות קטנות שחושפות את הילד –טיפין טיפין- לחויות לא נעימות.

לרוב אני רואה בטיפולים מסוג זה, שכשהילד מצליח לעבור חוויה שבעבר החרידה אותו, הוא מרגיש על גג העולם!

איזו הרגשה נהדרת לו, למשפחתו ולי גם יחד!

5 טיפוסי ילדים –איזה מהם הוא הילד שלכם?

השולט

הילד השולט-כשמו כן הוא- תמיד בשליטה. הוא יודע הכל, הוא מחליט מי, מתי ואיך משחקים והוא זה ששומר על הכללים (גם אם המציא אותם בזה הרגע). הוא גם מאוד עצמאי- לפעמים יותר מדי עצמאי- הכל הוא עושה לבד ותמיד מסרב לעזרה.

הקושי הוא שילד כזה פעמים רבות מרחיק חברים בשתלטנות שלו. קושי נוסף הוא שהוא לא פתוח ופנוי ללמוד (אם אני יודע הכל- אז מי יכול ללמד אותי?).

מה עושים? משחקים משחקים שיתופיים ולא תחרותיים ומדגישים תוך כדי את עניין המזל (הקובייה או הקלף שיצאו קבעו את המהלכים הבאים ולא אני ולכן גם ההפסד או הניצחון נקבעים עפ"י המזל ולא נתונים לשליטתי).

הרגיש

הילד הרגיש- רגיש עד כדי דמעות- בד"כ אלו הן הדמעות שלו. הוא נפגע  בקלות, ולפעמים על כלום. הוא מרבה להרגיש חסר אונים ולבקש סיוע מהמבוגר.

הקושי הטמון ברגישות יתר היא שזה בקלות יכול להפוך לקורבנות כדרך להשיג תשומת לב מהמבוגרים ו/או מהילדים האחרים.

מה עושים? מעודדים אותו לפתור את הקושי ומשתדלים לא להתערב בוויכוחים בבית או במגרש המשחקים. סומכים עליו שיפתור את הקשיים שלו לבדו. בשיחות רגועות יותר בבית, מנסים להציע לו אפשרויות איך לפתור קשיים/דילמות.

 המובל

כולנו (או רובינו) היינו רוצים ילד מנהיג- מוביל חברתי! אבל לפעמים הילד שלנו הוא דווקא המובל. הקושי בילד כזה הוא הימנעות מפעילויות וממצבים שדורשים ממנו להיות אקטיבי. הילד מפסיד אינטראקציה חברתית חשובה ולא לומד להביע את דעתו.

מה עושים? בונים את הביטחון העצמי שלו בעזרת חיזוקים- בהתחלה רק שניכם ואח"כ מכניסים עוד ועוד אנשים למשוואה (המורה, האחות, החבר הכי טוב).

לוחם הצדק

ילד כזה יודע תמיד מה נכון ומה לא ומרבה לספר למורה/לגננת מה אחרים עושים לא טוב. הקושי הוא שהדבר יכול במהירות להתגלגל להלשנות וזה פחות פופולארי אצל ילדים.

מה עושים? מלמדים אותו שאם האירוע לא נוגע אליו ישירות- לא מדווחים. מצד שני- אם נגרם לו עוול כתוצאה מאי שמירה על הכללים- מעודדים אותו לעשות משהו בנדון: זה טוב להקפיד על החוקים ולדעת שהחוקים שומרים עליך. אבל כדאי לא להיות "שוטר התנועה" של ילדים אחרים-אם אפשר.

 הרכושני

הילד הרכושני מתקשה מאוד לוותר, להתחלק ולשתף. הקושי הפוטנציאלי בהתנהגות כזו היא בדידות חברתית. מה עושים? עושים סימולציות והרבה: לפני שמזמינים חבר הביתה מכינים כמה משחקים בחוץ ועובדים עם הילד- במה היה מוכן להשתתף/להתחלק עם החבר? איך ירגיש כשהחבר יבקש דווקא לשחק במשאית האדומה, אילו חיזוקים הוא זקוק כדי לצלוח את משימת השיתוף בהצלחה?

גבו את הסימולציה בהסברים: למה חשוב לשתף? איך מרגיש חבר כשמשתפים אותו ואיך הוא מרגיש כשלא?

צרו "נקודות יציאה" בהן הילד יוכל לגשת אליכם בשקט ולומר שלא נעים או שקשה לו ואז התערבו כדי ליצור מחדש סביבת משחק נעימה (למשל, אפשר לחלק ארטיקים או חטיף ו"לשבור" את דילמת החלוקה לעת עתה).

לסיכום, לכל ילד אופי ודפוס התנהגות שונה. חשוב להכיר אותם כדי לתת מענה מדוייק לצורך הרגשי שמצוי מתחת לדפוס ההתנהגותי שיחזק אותם בהתמודדויות החברתיות השונות בצורה שתרגיש להם אותנטית ואמיתית.

 

יש לכם שאלות? צרו קשר:)