אני מטפלת כבר שנים רבות.
אצל חלק ממטופליי אני רואה שיפור כמעט מיידי- רק מעצם הכניסה לתהליך טיפולי קבוע, המשכי ומייטיב.
אצל אחרים לוקח יותר זמן, ההצלחות קטנות יותר. ולפעמים גם לא מצליח לנו.
גם עם הסטודנטים לטיפול שאני מדריכה -אנו חווים הצלחות:).
למרות ההצלחות, קרה לא פעם (וגם לא פעמיים) שטעיתי.
כמטפלת, חשוב לי להדגיש שאין (כמעט) תחום שבו לא טועים. זה לא אומר שאנחנו מטפלים פחות טובים. ההפך, זה מעיד שיש לנו עקומת למידה ושאנחנו פתוחים לשיפור תמידי.
ששת הטעויות הכי משמעותיות שלי מתחילת הדרך ועד היום:
1.התרכזתי יותר מדי בעצות קונקרטיות: "עשה כך ולא כך..", "יש לי פעילות מצוינת ל..", "הנה ספר שמדבר על…"- זאת, במקום לשהות איתם במקום שבו הם נמצאים.
למדתי להישאר עם השאלה, לעבד אותה מעט. מה זה אומר? לנסות להבין מה הם רכיבי השאלה? איפה הגורם הרגשי? מה ההיסטוריה הפרטית שעומדת מאחורי השאלה ובעיקר- מה היו רוצים לשמוע כתשובה ולמה.
חשוב לומר, אני לא נמנעת לחלוטין היום מעצות קונקרטיות. יש להן ערך בפני עצמן והן יכולות להשקיט חרדה ולפנות את המטופל/מודרך/הורה לדון בדברים שמעבר להן. אבל אני משתדלת לעשות זאת אחרי שדנו במקומות הרגשיים מהם נובעת השאלה ושאליהם היא גם פונה.
2. לא הצפתי את מה שקורה בחדר. לרוב האינטרקציות בחדר הטיפולים יש רובד סמוי מן העין. בין אם מדובר בהעברה, העברה נגדית, מסרים לא-מילוליים או איזו אנרגיה שמועברת בין הנוכחים.
בהדרכת הורים שעשיתי לפני מספר שנים הגיעו זוג הורים לילד בן חמש בו טיפלתי באופן פרטי מזה חודש. שניהם היו נאים, מלאי הומור וכריזמה. במפגשים הטיפוליים, ילדם הציג התנהגויות מעליבות (כלפיי). הוא נהג "לבטל" אותי באמירות שונות, לצעוק ולקלל כמעט לאורך כל הפגישה. במהלך השיחה, שיתפתי את ההורים באופן בו בנם מתייחס אליי, וכמעט מיד החל וויכוח לוהט בינהם במהלכו חזיתי באותה התנהלות של האב כלפי האם. התוקפנות של האב היתה כה מביכה עבורי, שמיהרתי לשנות נושא ולדבר על הטיפול של בנם. הפכתי אותם למאזינים ואילו אני, נשאתי מונולוג ארוך עד סוף ההדרכה.
בדיעבד, הייתי צריכה להציף את מה שקורה ולחבר את שני האירועים כדרך לקדם את הטיפול ואת ההדרכה. הטיפול הפרטני בסוף נפסק מבלי שהרגשתי שהצלחנו להתקדם הרבה.
3. סיפקתי עצות בטלפון או באימייל. כשמדובר במודרך חדש או בהורה שמתעניין בטיפול, אני נוהגת לעשות שיחה מקדימה בטלפון כדי להבין אם אני אכן יכולה לעזור או לא. בעבר, קרה שהשיחה גלשה לטיפול טלפוני כשהצד השני ביקש עוד ועוד עצות או הכוונה. היום אני מגבילה את עצמי בזמן, בעיקר מתוך מחשבה שכל טיפול רציני ויסודי צריך לקרות פנים מול פנים, בצורה מסודרת, שמכבדת את האדם שמולי, את הקושי שלו ואת עצמי.
4. לא לגבות תשלום בסוף טיפול. מניסיון אישי, כשמסכמים על תשלום חודשי, תשלום שוטף פלוס שלושים או תשלום של פעם בשבועיים- זה איכשהו נגרר, גורם לבלבול רב ושיחות רבות (מדי) ביני ובין המודרך/ההורה מתבזבזות על "האם שילמתי עבור הפגישה ההיא או לא?". עדיף לשלם בסיום כל טיפול.
5. לא קבעתי הפסקות בין טיפולים. כיום טיפול אורך 45 דקות. כך שברבע שעה בין טיפולים יש לי זמן לסכם בכמה מילים את הטיפול. גיליתי שאותה רבע שעה כל כך חשובה! לא רק כדי לסכם את הטיפול אלא גם כדי "לנקות את הראש" בין הטיפולים ולהגיע רעננה למטופל הבא.
6. הסכמתי לקבל לטיפול/להדרכה מטופל או מודרך שידעתי שאין בנינו התאמה או לחילופין, שלא אוכל לעזור לו. אם אני מרגישה שאיני יכולה לסייע, אני מציינת זאת ומסרבת לקחת את הטיפול. לרב אפנה למטפלת אחרת. זהו הדין גם לגבי מודרך. הקשר הבינאישי הוא הבסיס לשני סוגי המפגשים-הדרכה וטיפול- ובלעדיו, חבל לבזבז משאבים יקרים וליצור תחושה של החמצה ותסכול בקרב שני הצדדים.
בקיצור?! לא לפחדלטעות. מטעויות לומדים:).
