הורים רבים מגיעים אליי עם המון שאלות מהסוג הזה.
האמת היא, שהשפע עצום, הקושי גדול והבחירה קשה.
איך בוחרים טיפול רגשי לילד? מה הטיפול המתאים לו/ה? האם הוא בכלל צריך? בואו ננסה לענות על חלק מהשאלות.
מה זה בעצם טיפול רגשי?
טיפול רגשי לילדים הוא טיפול לכל דבר אלא, שבמקום להשתמש במילים (או רק במילים) אנו משתמשים ב"שפות" שמרגישות יותר טבעיות עבור ילדים: משחק, אומנות, הצגה וסיפור.
דרך האמצעים האומנותיים האלו, אנחנו מבקשים להציף קשיים, להתבונן בהם, לפתור אותם ולתת לילד כלים להתמודדות עתידית עימם.
אז איך בוחרים מטפל מתאים? הכי חשוב זה החיבור הרגשי. תשאלו את עצמכם: האם אני מבין את מה שהמטפל מסביר לי, את שיטת העבודה שלו, האם אני מסכים עימה? האם נוח לי לתקשר מולו? האם אני רוחש לו אמון? האם לילד שלי יהיה קל להתחבר אליו?
משני לכך יהיה שיטת הטיפול (הפלופורמה). אם המטפל עובד באמצעות אומנות/מוסיקה או בע"ח- זה נהדר אך לא חשוב כמו החיבור שנרגיש (או לא) אליו.
איך יודעים אם נדרשת התערבות מקצועית?
אם הילד פונה אלינו ומציג קושי
אם הילד מעיד באופן התנהגותו על קושי (חוזר להרטיב במיטה, אם הילד מסתגר או מתפרץ, אם הוא חסר סבלנות וכו')
אם המורה/הגננת מעידים שחל שינוי לרעה
כשיש קשיים חברתיים, תגובות רגשיות לא מותאמות _פתאום מאוד מתקשה להפרד מההורה בכניסה לגן למרות שכבר עבר את השלב והצליח פעמים רבות בעבר להכנס ללא קושי) או הופעה פתאומית של פחדים שלא היו קודם.
יש לכם ספק? אתם לא בטוחים? אני כאן כדי לענות על כל שאלה:)
הורים שהגיעו אליי בשבוע שעבר סיפרו לי שבבית שלהם "הכל זורם", "הכל בכיף", אין כללים, אין שעת שינה או שעת קימה. אין גם שעות שבהן אוכלים ליד השולחן אלא כל אחד אוכל מתי שבא לו ואיפה שבא לו.
גם אין צורך בהתעקשות על שיעורי בית, עשיית מטלות או עזרה לאחים/להורים. "הכל חופשי!" אמרו ההורים.
שאלתי בחיוך: " אם הכל עובד, אז למה אתם פה?"
פניהם הרצינו כשהם אמרו שילדם בן הארבע, החל הציג התנהגויות שהם פחות אוהבים: הוא נוהג לצעוק, לבעוט ולזרוק חפצים אחרי שאומרים לו "לא", או אפילו אחרי שרק מעירים לו (אפילו הערה קטנה). למרות הבקשות, השיחות, ההבטחות, השוחד ואף העונשים שנתנו-אין שיפור.
"מה אפשר לעשות?" שאלו.
לפני שאני פונה לפתרונות, חשוב לי לחדד את הגורמים :" בואו נדבר רגע על ההתנהגויות של בנכם. ממה לדעתכם זה נובע?"
ההורים משכו בכתפיים. "לא יודעים".
"זה אולי קשו לעניין של גבולות בבית?" שאלתי בזהירות.
ההורים החליפו בינהם מבט נבוך.
מוכר? כנראה שלא סתם.
גבולות הוא נושא בוער ו..לפעמים כואב.
אז בואו נדבר על זה: מה הם גבולות ולמה הם כ"כ הכרחיים לילדים?
עבור ילדים- גבולות זה אהבה. גבולות זה ביטחון.
גבולות בבית גם מעניקים לילד מושג על העולם. גם בעולם יש גבולות (חוקי תנועה, חוקי מדינה וכו'). ילד שלומד להתנהל בתוך הגבולות בבית ילמד -מאוחר יותר- להתנהל בעולם.
גבולות טובים לא באים מתוך כוחנות –"אני הבוס". אלא, מתוך הבנה שזה מה שהילד צריך כדי להתפתח.
לגבי אותם ההורים – החלטנו יחד אילו גבולות הם מסכימים שיהיו בבית, ואילו פחות חשובים להם כהורים. סימנו שלושה "אזורי גבול" חדשים שכל המשפחה מחויבת אליהם (לשון נקייה, זמני שינה וכבוד לאחר). על השאר, הם החליטו שאפשר לשחרר. בנם בן הארבע הגיב לזה במהירות , ומפתיע מכך היה שבתם בת השנה וחצי הפכה לרגועה הרבה יותר. המשפחה כולה לא התמוטטה מהגבולות החדשים אלא נעזרה בהם כדי להנות יחד בתחומי המיכל החדש שיצרו.
