גבולות בבית

הורים שהגיעו אליי בשבוע שעבר סיפרו לי שבבית שלהם "הכל זורם", "הכל בכיף", אין כללים, אין שעת שינה או שעת קימה. אין גם שעות שבהן אוכלים ליד השולחן אלא כל אחד אוכל מתי שבא לו ואיפה שבא לו.

גם אין צורך בהתעקשות על שיעורי בית, עשיית מטלות או עזרה לאחים/להורים. "הכל חופשי!" אמרו ההורים.

שאלתי בחיוך: " אם הכל עובד, אז למה אתם פה?"

פניהם הרצינו כשהם אמרו שילדם בן הארבע, החל הציג התנהגויות שהם פחות אוהבים: הוא נוהג לצעוק, לבעוט ולזרוק חפצים אחרי שאומרים לו "לא", או אפילו אחרי שרק מעירים לו (אפילו הערה קטנה). למרות הבקשות, השיחות, ההבטחות, השוחד ואף העונשים שנתנו-אין שיפור.

"מה אפשר לעשות?" שאלו.

לפני שאני פונה לפתרונות, חשוב לי לחדד את הגורמים :" בואו נדבר רגע על ההתנהגויות של בנכם. ממה לדעתכם זה נובע?"

ההורים משכו בכתפיים. "לא יודעים".

"זה אולי קשו לעניין של גבולות בבית?" שאלתי בזהירות.

ההורים החליפו בינהם מבט נבוך.

מוכר? כנראה שלא סתם.

גבולות הוא נושא בוער ו..לפעמים כואב.

אז בואו נדבר על זה: מה הם גבולות ולמה הם כ"כ הכרחיים לילדים?

עבור ילדים- גבולות זה אהבה. גבולות זה ביטחון.

גבולות בבית גם מעניקים לילד מושג על העולם. גם בעולם יש גבולות (חוקי תנועה, חוקי מדינה וכו'). ילד שלומד להתנהל בתוך הגבולות בבית ילמד -מאוחר יותר- להתנהל בעולם.

גבולות טובים לא באים מתוך כוחנות –"אני הבוס". אלא, מתוך הבנה שזה מה שהילד צריך כדי להתפתח.

לגבי אותם ההורים – החלטנו יחד אילו גבולות הם מסכימים שיהיו בבית, ואילו פחות חשובים להם כהורים. סימנו שלושה "אזורי גבול" חדשים שכל המשפחה מחויבת אליהם (לשון נקייה, זמני שינה וכבוד לאחר). על השאר, הם החליטו שאפשר לשחרר. בנם בן הארבע הגיב לזה במהירות , ומפתיע מכך היה שבתם בת השנה וחצי הפכה לרגועה הרבה יותר. המשפחה כולה לא התמוטטה מהגבולות החדשים אלא נעזרה בהם כדי להנות יחד בתחומי המיכל החדש שיצרו.