ילד לא מפסיק לנשוך!

נתחיל מזה שנשיכות הן תופעה התפתחותית שמבטאת תוקפנות "טבעית" בקרב פעוטות בני 1-3.

רוב הילדים בגילאי 1-3 מפגינים תוקפנות פיזית כדרך לתקשר (הרצון בצעצוע, הרצון תשומת לב וכו'). לא תמיד יש כוונה לפגוע. התנהלות זו פוחתת ככל שהילד גדל ולומד להשתמש במילים כדרך להביע כוונה תקשורתית.

יתרה מזו הם לומדים לדחות סיפוקים מעט יותר ומסוגלים לעמוד בסבלנות ולחכות לתורם במגלשה מבלי להרביץ לילד שלפניהם ולעקוף אותו.

תפקיד ההורים והמחנכים הוא לתווך דפוסי תקשורת יעילים, נורמטיביים ורצויים. לכן, למרות שנשיכות יכולות להיתפש כ"טבעיות", אין להתעלם מהן או לעודד אותן. 

מה מביא פעוטות לנשוך? 

חשוב להיות ערים לקיומם של גורמים שעשויים להגדיל את "פוטנציאל" הנשיכות, ולזהות את ה"טריגרים" של הנשיכות.

  • האם הילד נושך כי יש לו קשיי שפה?
  • האם יש קושי אחר שמונע ממנו לבטא בבהירות את צרכיו ורגשותיו?
  • האם הילד חשוף לעודף גירויים בסביבה? רעש, בלאגן, כמות גדולה של ילדים ואפילו אור מסנוור מנמצאו כמגבירים את סף הרגישות ומנמיכים את סף התסכול.
  • האם קיים מצב של עייפות יתר כשהילד מגיע למסגרת?
  • האם הילד חווה תקופה רגשית מורכבת ומציפה?
  • האם עדיין צמחות לילד שיניים והוא זקוק לגרייה אוראלית?
  • והאם הילד מקבל חיזוקים עקיפים ולא מודעים מהסביבה הקרובה בעקבות נשיכותיו (למשל תשומת לב של המבוגרים)?
  • מה עושים שנשיכות אינן נוצרות מצורך בגרייה ?

עורכים תצפית ומנסים להבין מתי ובאיזה הקשר מתרחשות הנשיכות בגן ובבית.

מגייסים את כל הצוות בגן ואת כל בני המשפחה (כולל סבא וסבתא) ומכינים תכנית התערבות שתיושם בעקביות ובשיטתיות.

מגיבים בתקיפות ובקביעות לניסיונות הנשיכה ומנגד מתגמלים כשהילד נמנע מנשיכה (אם למשל עברה חצי שעה שבה לא נשך).

מנסים לתפוס את הילד רגע לפני הנשיכה. אם מזהים "מצב פוטנציאלי לנשיכה" מנסים להסיט אותו  מהמצב, להציע לו לעסוק במשהו אחר .

גבולות בבית

הורים שהגיעו אליי בשבוע שעבר סיפרו לי שבבית שלהם "הכל זורם", "הכל בכיף", אין כללים, אין שעת שינה או שעת קימה. אין גם שעות שבהן אוכלים ליד השולחן אלא כל אחד אוכל מתי שבא לו ואיפה שבא לו.

גם אין צורך בהתעקשות על שיעורי בית, עשיית מטלות או עזרה לאחים/להורים. "הכל חופשי!" אמרו ההורים.

שאלתי בחיוך: " אם הכל עובד, אז למה אתם פה?"

פניהם הרצינו כשהם אמרו שילדם בן הארבע, החל הציג התנהגויות שהם פחות אוהבים: הוא נוהג לצעוק, לבעוט ולזרוק חפצים אחרי שאומרים לו "לא", או אפילו אחרי שרק מעירים לו (אפילו הערה קטנה). למרות הבקשות, השיחות, ההבטחות, השוחד ואף העונשים שנתנו-אין שיפור.

"מה אפשר לעשות?" שאלו.

לפני שאני פונה לפתרונות, חשוב לי לחדד את הגורמים :" בואו נדבר רגע על ההתנהגויות של בנכם. ממה לדעתכם זה נובע?"

ההורים משכו בכתפיים. "לא יודעים".

"זה אולי קשו לעניין של גבולות בבית?" שאלתי בזהירות.

ההורים החליפו בינהם מבט נבוך.

מוכר? כנראה שלא סתם.

גבולות הוא נושא בוער ו..לפעמים כואב.

אז בואו נדבר על זה: מה הם גבולות ולמה הם כ"כ הכרחיים לילדים?

עבור ילדים- גבולות זה אהבה. גבולות זה ביטחון.

גבולות בבית גם מעניקים לילד מושג על העולם. גם בעולם יש גבולות (חוקי תנועה, חוקי מדינה וכו'). ילד שלומד להתנהל בתוך הגבולות בבית ילמד -מאוחר יותר- להתנהל בעולם.

גבולות טובים לא באים מתוך כוחנות –"אני הבוס". אלא, מתוך הבנה שזה מה שהילד צריך כדי להתפתח.

לגבי אותם ההורים – החלטנו יחד אילו גבולות הם מסכימים שיהיו בבית, ואילו פחות חשובים להם כהורים. סימנו שלושה "אזורי גבול" חדשים שכל המשפחה מחויבת אליהם (לשון נקייה, זמני שינה וכבוד לאחר). על השאר, הם החליטו שאפשר לשחרר. בנם בן הארבע הגיב לזה במהירות , ומפתיע מכך היה שבתם בת השנה וחצי הפכה לרגועה הרבה יותר. המשפחה כולה לא התמוטטה מהגבולות החדשים אלא נעזרה בהם כדי להנות יחד בתחומי המיכל החדש שיצרו.

אמפתיה בגירסא מותאמת

ילדים אוהבים אמפתיה.

ילדים פורחים מאמפתיה.

ילדים לומדים מאמפתיה איך להיות אמפתיים בעצמם.

בואו נדבר על זה רגע.
מה זו אמפתיה? היכולת לקלוט ולהבין מצב רגשי של מישהו אחר.

איך מפתחים את זה אצל ילדים? מגלים אמפתיה כלפיהם.

ואיך עושים את זה? שואלים אותם שאלות אמיתיות, מתעניינות ופתוחות:

נפלת? איך זה קרה? איפה קיבלת מכה? בברך או קצת מעליה? זה כאב או שרף? אז רגע, זה קרה בגן או בצהרון? ומי היה שם? מי עזר לך?

ילדים לומדים לשאול שאלות כדרך לבטא התעניינות באחר, להבין אותו ולנחם אותו.

ותשתדלו לא להגיד "לא נורא" או "אין דבר". כי עבורם-זה נורא. אז תהיו אמפתיים לקושי שלהם, שולי ככל שיראה לכם באותו הרגע. כי זה יהפוך אותם לחברים יותר טובים, יותר אמפתיים.

מה יש בתיק של מטפלת במשחק?

שנים שהמשפחה והחברים הקרובים צוחקים עליי שיש לי תיק של מרי פופינס. מה לא היה לי בפנים?! ארנק, פלפון, מגבונים, טישיו, פודרה+סומק+שפתון, עטים, אטבים וגומיות פשוטות (כי מי יודע מתי אתקע בלי אטבי נייר?), קרם ידיים, מפתחות ועוד ועוד. מאחורי כל פריט היה את הרציונאל שלו (שלרוב הסתכם ב: מה אם אני אתקע באמצע שומקום ואזדקק בדיוק לחפץ הזה?!).

כשהתחלתי לטפל במשחק, גיליתי שגם כאן, קיים הצורך "לבנות" תיק שיאפשר (כמעט) כל פעילות אפשרית שהמטופל ירצה. בהיותי "המטפלת הנודדת" שבשבוע אחד מבלה בארבע מסגרות (לפחות), ובגלל שלרוב אני מטפלים במגוון גילאים (החל מילדי גן וילדי יסודי וכלה במתבגרים בתיכון), הצורך לארגן תיק שיכיל (כמעט) הכל- הפך לאתגר רציני.

אז אמנם, להבדיל מרי פופינס, בתיק המשחקים שלי לא תמצאו מנורה, מראה או עציץ. מה כן תמצאו?

שמחה ששאלתם:)

לרוב, מומלץ לחלק את המשחקים/צעצועים לפי שלוש קטגוריות ולדאוג שבכל קטגוריה תהיינה כמה אופציות:

צעצועים שמדמים מציאות (דוגמת בובות משפחה, חיות, מכוניות וכו)

צעצועים שמאפשרים ביטוי רגשי ושחרור כעסים (דוגמת  פלסטלינה שאפשר למעוך, כדורים שאפשר לזרוק, ניירות שאפשר לקרוע וכו')

צעצועים שמאפשרים ביטוי יצירתי (טושים, צבעים וכו')

המומלצים שלי:

קוביות משחק

גולות

בובות שונות – משפחה, חיות, חיילי צעצוע, בובות יד או אצבע, בובות גיבורי-על, נסיכות. כדאי לדאוג שיש בובות "נחמדות" (חיות, דרדסים, רובוטים, אנשים) ויש בובות שיכולות להיות "רעות" (דינוזאורים, תנינים, מפלצות, שודדי ים וכו')

מכוניות קטנות

בובת תינוק

פלסטלינה וסכום מפלסטיק לחיתוך, חירור והשטחת החומר.

כמה חתיכות מרובעות של בדי לבד (אני אוהבת בצבעי חום, כחול וירוק כדי לדמות דשא, אדמה וים)

קלפי משחק

קלמר גדול ובו טושים, צבעים, מספריים קטנות, דבק פלסטי ודבק סלוטייפ, אטבי נייר, נצנצים, מדביקות, שדכן וסיכות מסתובבות.

דפים ריקים בצבעים שונים (2-3 מכל צבע מספיק בהחלט)

קוביות סיפור

ערכת תה (כוסות, צלוחיות, קומקום, סכו"ם ומאכלים מפלסטיק)

גרסא פשוטה של סולמות וחבלים (מחנויות סטוק)

כדורים בינוניים וקטנים

ערכת רופא (מסיכת פנים שקניתי בשקל בחנות לצרכי בניין, מזרק, סטטוסקופ צעצוע, פלסטרים אמיתיים, צמר גפן)

את מרבית המשחקים אני מזמינה מאתרים סיניים זולים. את חלקם אני מוצאת בחנויות הסטוק למינהן או בחנויות של "הכל בדולר".

 

ומה לכם.ן יש בתיק?

חיים בסרט: איך כללי הכתיבה של פיקסאר רלוונטים לחיים שלנו

לאחרונה קראתי מאמר מרתק באתר "מהות החיים" (קישור בסוף הפוסט). המאמר מתאר איך פיקסאר, יצרנית סרטי האנימציה הגדולה, יצרה מסמך ובו ריכזה 22 כללים לכתיבת סיפור טוב.

בהלימה לביבליותרפיה, המאמר ציין שאמנם הרבה דברים שקורים בחיים שלנו הם מחוץ לגבול שליטתנו. אבל בסופו של יום, אנחנו אלו המספרים לעצמנו את הסיפור על אודות מה שקרה.

לשמחתנו – או שלא – אנחנו גם קהל הצופים של אותו סיפור. אז האם הכללים ליצירת סיפור טוב יכולים לשרת אותנו גם בסיפור של חיינו? איך נוכל להפוך לדמות אהובה בעינינו, איך נוכל לפשט ולתבל את הסיפור שלנו ומהו טריק הכתיבה שיכול להפוך את חיינו למלאי משמעות?

הנה 10 כללים (מתוך 22) שלקחתי לתשומת לבי האישית:

הקהל מעריץ דמות שמשתדלת עבור משהו גדול יותר מאשר צרכיה שלה. בקיצור, בואו נלמד להיות נדיבים לאחרים. זה יעזור לנו לאהוב את עצמינו יותר.

מה שמעניין את קהל הצופים עשוי להיות מאוד שונה ממה שכיף לכם לכתוב. והראשון הוא שרלוונטי יותר. או במילים אחרות, לשחרר שליטה. לפעמים טוב יותר לזרום עם מה שאחרים רוצים- זה ההבדל בין להיות תמיד הדמות הראשית (גם כשאף אחד לא צופה) או להיות בקהל הצופים ולתת למישהו אחר להוביל.

מבנה של סיפור: היה היה ____ בכל יום ____ עד שיום אחד ____ מה שהוביל ל ____ ולכן ____ עד שלבסוף סיבה ותוצאה. כל דבר שקורה לנו בחיים מוביל למשהו אחר. אז אם לפעמים הגענו הלכנו לאיבוד, הגענו למקום אחר ממה שתכננו או אפילו נתקלנו במבוי סתום- אנחנו אופטימיים! וודאי יש סיבה מדוע הגעתנו לשם ואולי יש שם גם משהו בשבילנו.

פשטו. מקדו. ערבבו דמויות והסירו מעקפים מיותרים. זה עשוי להרגיש כאילו אתם מאבדים דברים חשובים אבל זה ישחרר אתכם לחופשי. בעצם, פיקסאר אומרים לנו- תפשטו את החיים, השילו את כל אותן מערכות היחסים המכבידות על חיינכם, את הזיכרונות המעכבים אתכם והאמונות המחזיקות אתכם מאחור. זו הדרך לחופש אמיתי.

שאלו את עצמכם – במה הדמות שלכם טובה? מה נוח לה? לאחר מכן, עמתו אותה עם ההופכי לה. אתגרו אותה ובחרו כיצד היא תגיב. כלומר, לא לפחד מכאבי גדילה: אנחנו מרגישים תקועים במקום ומשועממים מעצמנו אז אנחנו רוצים לפתוח דף חדש. אנחנו עושים זאת ומוצאים את עצמנו משותקים מהפחד, מתוסכלים מהיותנו חדשים ולא יודעים, לא מנוסים וחסרי ביטחון. נסו לחשוב איך הייתם רוצים שהדמות הראשית של הסיפור שלכם תבחר להתמודד עם הפחדים שלה.

אם נתקעתם בסיפור, ערכו רשימה של כל מה שלא יקרה הלאה בסיפור מבחינתכם. לרוב, בזמן שתשקדו על רשימה זו, יצוץ הרעיון הנכון. לפעמים ההבנה של של מה אנחנו לא רוצים בחיים, מקדמת אותנו מאד לקראת מה שכן.

פרקו לגורמים סיפורים שאתם אוהבים. מה שאתם אוהבים בהם הוא חלק בכם, וזיהוי שלו יעזור לכם להשתמש בו. מה שנכון לגבי סיפורים, כבר ראינו, נכון גם לגבי עצמנו והאנשים בחיינו. נסו לחשוב על החברה האופטימית שיודעת למצוא את חצי הכוס המלאה או על ההוא בעבודה שתמיד מוציא את הטוב מכל דבר- איפה האיכויות שלהם פוגשות אתכם והאם אפשר לתת לאלו קצת יותר מקום?

להעלות דבר מה על הכתב יאפשר לנו להתבונן בו ולערוך אותו. להסתובב עימו בראש ישמר אותו כעובדה מוגמרת וימנע מאיתנו לחלוק אותו עם אחרים. חלקו עם הקרובים לכם מה קשה לכם, מה עצוב לכם, מה הייתם רוצים שישתנה. אל תשמרו בבטן. זה לא בריא.

תנו לדמויות שלכם דעות. דמות קלה ופסיבית מאוד לא מעניינת עבור הקהל. אנחנו נוטים לחשוב שככל שיהיה לאנשים קל להסתדר איתנו ככה הם יאהבו אותנו. אבל האמת היא שכדי לשמוע את כל מה שהם כבר יודעים-אנשים לא באמת צריכים חברים. אבל אם נחדש את השיח ונביא נקודת מבט מרעננת, סביר שנהפוך מוערכים ומעניינים עבור חברינו.

אף עבודה לא הייתה לחינם. אם זה לא שמיש כרגע, עזבו את זה. זה עוד יחזור אליכם ויהפוך שמיש בשלב אחר. אנחנו אף פעם לא יודעים מתי כלי שרכשנו יבוא לידי ביטוי. תואר שעשינו, קורס שלקחנו, ספר שקראנו. כל עבודה שעשינו תרחיב ותצבע את הדמות שלנו בעוד גוונים ותעשיר את האדם שאנחנו, לאן שלא נלך ובמה שלא נתעסק. זה המשפט הזה שמישהו שולף מתחום אחר לחלוטין, במהלך שיחה, שמבהיר את העניין ושובה את ליבנו.

למה אתם התחברתם:)?

לכתבה המקורית: https://www.eol.co.il/articles/1100?utm_source=Newsletter&utm_content=pixar&utm_campaign=19.7.18