מעשיות: השפה שבה הנפש מדברת.

מעשיות כמו שלגייה, כיפה אדומה, סינדרלה, עמי ותמי ועוד, מהדהדות לרבדים נפשיים עמוקים ביותר, המשותפים לאנושות כולה. גם אם איננו מודעים למשמעותם העמוקה, משהו בתוכנו מזהה בהן נושאים הנוגעים לנו. 

בשונה מהחלומות 'המדברים' אלינו באמצעות תמונות, המעשיות 'מדברות' במילים. אך לשניהם אב קדמון משותף: הרבדים הנפשיים שפעלו בנו– עוד לפני רכישת השפה.

ההיכרות עם סיפורים אלה היא חלק מחיינו אבל רק לעתים רחוקות יוצא לנו לתהות למה הן כה מוכרות ומה בעצם יש להן לספר לנו על עצמינו?

המעשיות המוכרות והפופולריות 'מסתירות' בתוכן מצבים "מהחיים" לכן הן 'מדברות' אלינו, למרות שאיננו יודעים מדוע: הן מהדהדות להתנסויות וחוויות הרשומות בנו מהילדות המוקדמת.

המעשיות עושות זאת דרך חפצים יומיומיים (נעל, דלעת, תפוח, שער, כישור ומחט וכו') כדי לתאר מצבים נפשיים.
בשפה שלהן, 'הבית' הוא במקרים רבים המקום המודע, המוכר והבטוח בנפש – שממנו יוצאים ואליו חוזרים.

'היער' מייצג אזורים נפשיים פחות מוכרים ומודעים.

באופן דומה, ה'מכשפה' היא סמל לצרות עין ולרוע אך גם לעצמאות ולכוח ואילו הפיה היא הדמות המגוננת, הטובה והמאפשרת.

גם לתהליכים יש מקום במעשיות: סיפורי עם, אגדות ומיתוסים מלמדים אותנו שנולדנו כדי להשתנות. מטאמורפוזה- שפירושו להשתנות מגוף אחד לאחר- הינו תהליך המתרחש בסיפורים בהלימה לרמת תודעה בה אנו אוחזים בתקופה מסוימת בחיינו וכתהליך, הרי שהוא דו כיווני, קרי, מטאמורפוזה יכולה לנוע למעלה כמו גם כלפי מטה- לרמה של אשת מלך או לרמה של ברווז לבן.
למעשה, לסיפורי סבתא אלה ערך עצום בחיים הנפשיים– משום שבאמצעותם אנחנו מקבלים אישור לדברים שהם חווים בתוכינו ולא יודעים להגיד עליהם כלום.

אז… מה המעשhיה האהובה עליכם?:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *