מכירים את המשפטים הבאים?
"מי נסיכה של אבא?!"
"מה חייימשלי? מה אתה רוצה/צריך?"
"איזה ילד חכם/יפה/מוכשר אתה"
יש את המבוגרים (הורים, גננות, מורים) האלו שמחמיאים מכל הלב. מחמיאים כך שילד לא יהיה ספק (כך הם מקווים) שהוא אהוב ואפילו נערץ. אבל, אם אנחנו רצים שהמחמאות שלנו יצמיחו אותם ויעזרו לילדינו לבסס הערכה עצמית בריאה, כדאי לנסות להחמיא בצורה מדויקת יותר וכללית פחות.
אל תבינו אותי לא נכון, אין כל רע במחמאות. ההפך- ילד זקוק לחיזוקים חיוביים כדי לצמוח ולהצליח. אבל לילד קשה לעשות עבודת חשיבה שבסופה הוא יבין ל-מ-ה הוא כ"כ מצליח, יפה ומוכשר.
וכשהוא מבין למה הוא מצליח הוא יכול לשחזר את ההצלחה הזו שוב ושוב.
מנגד, שפה שמתרכזת בתיאורים חיצוניים של הילד משאירים את הילד תכופות במצב של תהייה- מה עשיתי כדי להצליח ואיך אני חוזר על זה שוב כי.. לקבל מחמאות מאמאבא זה הדבר הכי טוב בעולם….?
אז השינוי הוא די פשוט- התרכזו בפעולות ולא בתיאורים:
במקום לומר "איזה ילדה מוכשרת את" אפשר לומר "ציירת את הפרח והעץ כל כך יפה, הנה אני רואה את העלים הירוקים ואת עלי הכותרת של הפרח וכל הצבעים שבחרת עושים לי שמח בלב!"
או
במקום לומר "איזה אלוף אתה בכדורגל" אפשר להחמיא כך "מסרת לחבר בדיוק ברגע המתאים!"
ואולי במקום "את כל כך יפה! חמסה טפו!" אפשר להגיד "את יודעת, איך ששתפת א החברה בגן בממתק שקיבלת היה כ"כ יפה בעיני! היית חברה מצוינת ומאוד נדיבה".
הפרדה בין תיאור ובין פעולה במישור המחמאות יעזרו לילד לגדול עם ערך עצמי גבוה ותחושת מסוגלות.
